פעם היו כאן בחירות.
רבים מאיתנו יכולים לזכור כיצד בעבר, לא כל כך מזמן, בחירות בישראל היו דבר מעניין ומשמעותי שמיקד את תשומת הלב של מרבית הציבור. הן הציגו בפני אזרחי ישראל תפישות עולם שונות ומנוגדות בנוגע לסוגיות המרכזיות ביותר שנוגעות לחיינו, והיה עלינו לבחור במפלגה שמייצגת באופן הטוב ביותר את האידיאולוגיה שבה אנו מאמינים.
אולם בשנים האחרונות ניסו להרגיל אותנו למצב מוזר וחריג שלא קיים בשום דמוקרטיה בריאה. אמרו לנו כי אין כבר הבדלים אמיתיים בין המפלגות הגדולות: הייתה בעבר מחלוקת על עתיד השטחים אבל הפלסטינאים לא רוצים, הכל תלוי באמריקאים, כולם גם ככה חושבים אותו דבר וכו’. ביקשו מאיתנו להצביע עבור המנהיג המתאים והנכון בלי קשר לתפישת עולמנו כי גם ככה אנו נמצאים היום, כביכול, בעידן הפוסט-אידיאולוגי.
הנחת יסוד זו הביאה למשבר הגדול של הפוליטיקה הישראלית: הויכוח הענייני נעלם והכל הפך לתחרות ריאלטי אישית. המשמעות של הליכה לקלפי הפכה לשולית, ודבר זה הביא לאחוזי הצבעה נמוכים, אדישות של הציבור וואקום גדול שהשאיר הרוב הדומם בפוליטיקה הישראלית. הואקום הזה התמלא חיש מהר בגורמים פחות איכותיים וראויים.
הזילות שנכפתה על מערכות הבחירות גם הדירה את הצורך של מועמדים ואנשי ציבור לפרוס בפני האזרחים את עמדותיהם ותוכניותיהם: הכל הפך למלחמת ספינולוגים שצריכים פשוט למצוא את הסיסמא הנכונה ולהורות למועמדם לקמץ במילותיו בשאר הזמן ככל שניתן.
דוגמא מובהקת לשטחיותו של הדיון הציבורי בעת בחירות ניתן ללמוד מכך שבישראל אנו כבר הספקנו לשכוח מהי מערכת בחירות עם עימות בין המתמודדים המרכזיים. לא נותר לנו אלא לצפות בעיינים כלות בנעשה במדינות אחרות, דוגמת ארה”ב, שם על המועמדים לעבור סדרה שלמה של עימותים ארוכים ורציניים, במהלכם הם פורסים בפני הציבור את משנתם בשורה במגוון נושאים ועל כך הם נבחנים.
אולם עושה רושם כי הפוליטיקה הישראלית זכתה להזדמנות פז נדירה להחזיר את המהות והעומק לשורותיה.
אני נמנה עם אלו שסבורים כי גם בזירה המדינית קיים הבדל מהותי בין הגושים וכי בעוד ממשלת הליכוד נוקטת בקו שמרני המוביל לסטגנציה, אזי גוש המרכז שמאל בהחלט מאמין בצורך ליזום ולחתור להסכמים עם הפלסטינאים והעולם הערבי.
ברם גם אלה שחושבים כי בזירה המדינית לא קיים הבדל מהותי בין הגושים, לא יוכלו להתעלם מכך שהחזרה לחיים של מפלגת העבודה במתכונתה המתחדשת יוצרת שתי תפישות עולם קוטביות ומנוגדות, בינה לבין הליכוד, בנושאים הכלכליים החברתיים.
מצד אחד ניצבת בפני הציבור האידיאוליגיה הניאו ליברלית של בנימין נתניהו והליכוד הדוגלת בהפרטות ובשוק חופשי ופתוח ללא מעורבות ממשלתית כלל ועיקר וכו’, ומאידך ניצבת בפני הציבור האידאולוגיה הסוציאל דמוקרטית של מפלגת העבודה, הדוגלת במתן איזונים ובלמים לכוחות השוק ע”י המדינה ובאחריות המדינה, מתנגדת להפרטות של שירותים חברתיים וחיוניים ועוד.
המאבק הקשה בין שתי תפישות העולם המנוגדות הללו מייצר משמעות אמיתית לפתק שאזרחי ישראל יידרשו לשלשל לקלפי: שוב לא נתבקש להצביע למי שנראה הכי טוב, הכי חזק או הכי נחמד, אלא נידרש להצביע למפלגה ולמועמד אשר אוחזים בתכניות ובערכים שהכי מתאימים לעמדתנו.
חזרתו של הויכוח האידיאולגי והערכי אחר כבוד למרכז הבמה הפוליטית הנו בשורה טובה לדמוקרטיה הישראלית שמשוועת למעורבות של הציבור הישראלי.
מפלגת העבודה המתחדשת בהחלט נמצאת על תקן מי שיש לה תרומה ייחודית להחזרת התקינות למערכת הפוליטית בישראל. למרות זאת ראוי להתריע מבעוד מועד כי הצטרפות נוספת של מפלגת העבודה לאחר הבחירות לממשלה בראשות הליכוד תהא בבחינת נשיקת מוות לויכוח האידיאולוגי הבריא שקם לתחייה. היא תחזיר את העבודה למקום לא רלוונטי ואת המערכת הפוליטית כולה לשיממון יבש וחסר משמעות אמיתית.
מפלגה המבקשת להוות אלטרנטיבה ערכית ושלטונית חייבת להיות נכונה לשלם מחירים פוליטיים ולצעוד במדבר האופוזציוני ימים ולילות ארוכים עד שתגיע ליעד העיקרי שלמענו קמה ובזכותו היא קיימת: הובלת המדינה על ידה ועל פי תפישת עולמה.
אני מאמין כי קיומן של שתי מפלגות גדולות המובילות גושים מתחרים ואשר מקיימות ויכוחים ערכיים ואידיאולוגים לשם שמיים ומקפידות להוות אלרנטיבה לוחמת ובועטת האחת של השנייה, הנו צורך קיומי של הדמוקרטיה הישראלית.
מפלגת העבודה והליכוד צריכות לחזור למקום הזה. חצי הדרך כבר נעשתה ועל אוהבי הדמוקרטיה לקוות כי המגמה תימשך.
הכותב הוא עו”ד ערן חרמוני, יו”ר קבוצת קול ישראלי לציונות וסוציאל-דמוקרטיה. שימש כיו”ר המשמרת הצעירה הארצי במפלגת העבודה בשנים 2004-08
תאריך פרסום:02/05/2012