שלי אומרת כי הסדרי החוב הצפויים בגלל קריסת עסקיו של נוחי דנקנר מצטרפים לשורה של הסדרים דומים והם רק קצה הקרחון. התפוצצות בועת התאגידים שמונפו בחסכונותיהם של אנשים עובדים, אינה רק אשמתם של דנקנר, תשובה, בן דוב, מימן ודומיהם – אלא בראש ובראשונה אשמתם הישירה של הגופים המוסדיים שהופקדו לשמור על חסכונותיהם של אנשים שנצברו במשך שנים בעבודה קשה.
המוסדיים הלכו שבי אחרי דנקנר וחבריו ולא דרשו בטחונות ראויים. הם עמדו מנגד כשנחתמו עסקאות בעלי עניין, כאשר אושר שכר שערורייתי למנהלים ולבעלי השליטה, וכאשר כספם של החוסכים הונח שוב ושוב על קרן הצבי.
חמורים במיוחד הם דבריו הבוקר של מי שאמור היה להיות הרגולטור הראשי על שוק ההון, שר האוצר שטייניץ, כי הנזק לפנסיות בשל מצבה של איידיבי הוא פחות מפרומיל. מדובר בחוסר הבנה מוחלט למתרחש בשוק ההון, ובזלזול אופייני כלפי הכנסותיהם הזעומות של אנשים עובדים.
יש לציין כי עד כה דנקנר מבדל עצמו לטובה מבעלי הון אחרים, כאשר אינו נחפז לבקש תספורת, ועושה מאמצים כנים למכור או להכניס שותף. אולם גם אם יצליח להחזיר חלק מחובותיו – הם ילכו בראש ובראשונה לבנקים, ואילו את 2 מיליארד השקלים שהוא חב לציבור – החוסכים למרבה הצער כנראה לא יראו לעולם.
