בניגוד לערפל, יש שיאמרו המכוון, האופף את עמדותיו של יאיר לפיד בנושאים שונים, בכל הקשור לדמותה הרצויה של מערכת החינוך הוא מציג משנה סדורה. ניתוח משנה זו מאפשר לבחון את אופי הפתרונות שמציע לפיד למעמד הביניים הישראלי.
רמי הוד, ‘הארץ’
לפיד אינו מאמין במדינה כמכשיר ליצירת צדק חברתי. במקומה הוא מציע לבוחריו מפגש עם מכרה ותיקה – ההפרטה. “רק בישראל”, נכתב באתר מפלגתו, “משמש משרד החינוך הן כמעצב המדיניות, הן כמבצעה והן כמפקח על הביצוע”. הפתרון הוא “העברת סמכויות הביצוע לשלטון המקומי, לתאגידי חינוך ולבתי הספר”. קריאה דומה לתיאגוד ולמוניציפליזציה של החינוך הופיעה בעבר בהתכתבות פומבית של לפיד עם שרת החינוך, יולי תמיר, שבה הוא הציע שמשרד החינוך ינהל את מערכת החינוך ברשויות חלשות, אך ימשוך את ידיו מהחזקות, שיממנו את החינוך באמצעות תקציב עצמי ופילנתרופיה.
בנושא לימודי הליבה, לעומת זאת, מבין לפיד את הצורך במשרד חינוך חזק. “משרד החינוך”, הוא כותב, “אחראי, בין היתר, על היווצרותה של שפה לאומית משותפת. משרד חינוך נפרד לחרדים, או לצפון תל אביבים, הוא אסון. הוא קובר את הסיכוי ליצירת אתוס לאומי משותף”. ואולם, כיצד ייווצר “אתוס לאומי משותף” ללא תחושה של שותפות גורל בין האזרחים וקיומו של שוויון הזדמנויות, עקרונות שהצעותיו של לפיד מעקרות?
התפישה של “כל רשות לעצמה” תחליש את תחושת השייכות למדינה של תושבי אזורים חלשים ומעמדות נמוכים. ואכן, על פי נתוני הלמ”ס, רשויות מקומיות הממוקמות באשכול החברתי-הכלכלי השמיני מוציאות פי 4 על חינוך מרשויות בשלושת האשכולות הנמוכים, והורים ברשות מקומית באשכול העליון מוציאים פי עשרה על חינוך מהורים באשכול העשירי. תוכניתו של לפיד תחריף את האי-שוויון הזה, ותפגע ביכולת המדינה לצמצמו וליצור “אתוס לאומי משותף”.
עדות נוספת להדרת עקרון השוויון מהאתוס המשותף שבשמו מדבר לפיד, ניתן למצוא ברוח הגבית שהעניק באחרונה לחינוך הפרטי, כשטען שאין להגביל בתי ספר בגביית תשלומי הורים כל עוד הם מלמדים לימודי ליבה, וציין את בית הספר “חברותא”, הגובה 35 אלף שקלים בשנה, כדוגמה למוסד שהמדינה לדעתו מחויבת לתקצב. אלא שקיומו של “חברותא” התאפשר רק מתוקף התקדים של החינוך החרדי “המוכר שאינו רשמי”, וכך מתברר שלפיד – ממש כמו אביו – בעודו חובט בחרדים משתף אתם למעשה פעולה בהרס מדינת הרווחה ובהפרטת שירותיה.
ואכן, לפיד סבור שהפתרון לשחיקת מעמד הביניים לא מצוי בחיזוק המערכות הציבוריות אלא בהתנהלות יזמית ויצירתית יותר מצדו במטרה להשיג לעצמו יתרונות. כך, בעודו מתהדר באג’נדה ממלכתית המתנגדת לסקטורליזציה של החברה, לפיד מציע למעמד הביניים להפוך לסקטור הפועל למען עצמו, תוך שהוא מתנכר לשכבות המוחלשות. אלא שבניגוד להנחה הגלומה בהצעות לפיד, מבינים חלקים גדלים והולכים ממעמד הביניים כי ההפרטה אינה משחררת אותם מכבלי המדינה ומעניקה להם יתרונות, אלא הופכת אותם לחלק מהשכבות החלשות. לכן הצעותיו של לפיד למעמד הביניים הישראלי – בדומה להבטחות נתניהו שההון יחלחל מלמעלה למטה – היא לא יותר ממלכודת דבש.
בחלוף יותר משנה מפרוץ המחאה החברתית נדרש מעמד הביניים להכריע אם לאמץ את הצעותיו של לפיד ולהמשיך להטיל את יהבו על כוחות השוק, כדי “להסתדר” טוב יותר בשיטה הקיימת, או לתמוך בדרך היחידה המובילה לחברה צודקת ולחיים הגונים – כינונה של מדינת רווחה לכל.
הכותב הוא חבר מפלגת העבודה, פעיל חברתי וכותב תזה על תהליכי הפרטה במערכת החינוך
תאריך פרסום:12/10/2012