מזרחי יורד מהגדר

דף הבית » מאמרי דעה » מזרחי יורד מהגדר

ניצב בדימוס משה מזרחי, הרכש החדש של שלי יחימוביץ’ ומפלגת העבודה, מדבר על הכל: על הצורך להחזיר את המפלגה להנהגת המדינה; על רצונו לעסוק בחינוך; על צמיחת החוליגנים בשטחים; ועל מה שכינו במשטרה “טריפל A”: אפל (דודי), אריה (דרעי) ואביגדור (ליברמן) • הוא מדבר על גרגורי לרנר, על מה שקרה לפני ואחרי הטבח במערת המכפלה, על הטלפון המוזר שקיבל מדני יתום ועל הנזק שגרמה עו”ד גלט-ברקוביץ’ לחקירה בתיק אריאל שרון • וגם: אילו סיפורי אימים שמע מזרחי, לשעבר ראש אגף החקירות, במשטרת מוסקבה
פורסם ב”ישראל היום”
6.4.12

משה מזרחי, אתה רוצה להיות חבר כנסת?

“כן, בהחלט, מודה באשמה. אני מבקש לתרום למדינה גם בדרך הזאת. שלי יחימוביץ’ שוחחה איתי על האפשרות שאתמודד ברשימת העבודה לכנסת והשבתי בחיוב. מאז אני חורש כבר חזק את השטח, נמצא בחוגי בית, בסניפים, במפגשים מרתקים עם אנשים שמאמינים שמפלגת העבודה מסוגלת לחזור להנהגת המדינה. זה לא בשמיים”.

– חבר כנסת? ראש ועדה? אולי אפילו שר? זה מה שאתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

מזרחי צוחק. “להיות חבר כנסת זה לא גליק כזה גדול, אבל בעיניי זה אינטרס לאומי שיהיה כוח אחר, גדול, משמעותי. זה אינטרס לאומי שהעבודה תצמח להיות או אופוזיציה לוחמת ואגרסיבית או שתחליף את אחד הקודקודים הנמצאים בשלטון. שתהיה משקל נגד לליברמניזם הנורא. הגיע הזמן להחזיר את השפיות לכנסת”.

– אתה מבין מה מחכה לך בכנסת?

“באים אלי אנשים טובים, ביניהם צעירים, ואומרים לי: מזרחי, מה קרה לך, מה עבר עליך, נפלת על הראש? אחרי שראית את כל הזוהמה בתפקידיך הקודמים; אחרי שהיו לך מפגשים לא סימפטיים עם אנשי העולם השלישי בפוליטיקה – אתה מכניס את היד שלך לתוך השלולית הזאת? זה מה שחסר לך בחיים? השתגעת?”

– ומה אתה משיב להם?

“שלא אני השתגעתי. שהמדינה השתגעה. מזמן מזמן. שצריך להחזיר אותה כמה שיותר מהר לפסים של שפיות. שאני לא רוצה שהבת הקטנה שלי, בת ה-5, תגדל במדינה נצורה ומצורעת, כמו שאנחנו נראים עכשיו; שהיא לא תגדל במדינה שסובלת מבידול ומבידוד בינלאומי, ושהמקום היחיד כמעט ששר החוץ שלה פיתח איתו את היחסים הוא בילורוסיה”.

– אתה מתקשה להבין איך אדם כגון ליברמן מכהן כשר החוץ של מדינת ישראל?

“נכון, כי יש לי בעיה עם מי שהופך לאומיות ללאומנות. יש לי בעיה קשה עם מפלגה ימנית גזענית. אני מוטרד כבר שנים גם מתופעות שהכרתי במקומות העבודה הקודמים שלי ושלא נמוגו לצערי עם הזמן. ההרכב של הממשלה היה ונשאר בעיניי הזוי במיוחד כשאחד הקודקודים שלו נמנה עם טריפל A”.

– טריפל A?

“טריפל A הוא הכינוי הראשון של מה שהיה לימים פרשת האי היווני. היו שם דוד אפל ואביגדור ליברמן והיה בסביבה, בפרשיות אחרות, החבר של שניהם, אריה דרעי. כשהיה מגיע מידע רגיש בנושא כלשהו והיינו מרימים את האבנים כדי לראות מה יש מתחת, מצאנו לעיתים קרובות את הפיגורות האלה. לא היו הפתעות.

“איווט, אפל ואריה היו כאן ושם, בתיק הזה ובתיק ההוא, לבד או עם אחרים. אנשי הא’ האלה, הקודקודים הפוליטיים, צצו באופן מובהק כבר בשנות ה-90 והיתה להם השפעה אדירה על הממשלה. העובדה שלקח עשר שנים ויותר עד להכנסת אריה דרעי לכלא, ושבע שנים עד להרשעה הסופית של אפל בפרשיות השוחד שלו ושליחתו לכלא, אינה נתפסת. האם זו המדינה שאנחנו רוצים להשאיר לילדים שלנו?”

– ולכן אתה אזרח כל כך מודאג?

“בין היתר. כשאני חושב שאלה היו פניו של השלטון בארץ בעבר הלא רחוק; כשאני חושב על כך שאביגדור ליברמן עדיין שר בממשלה; כשאני עוקב אחרי האלימות בחברה הישראלית והפגיעה בחפים מפשע בשטחים – שלנו ושלהם; כשאני קם בבוקר ופוגש שוב את הפערים החברתיים, ההתבהמות, הגזענות, חוסר החמלה והניסיונות לפגוע בעצמאות מערכת המשפט, אני לא יכול לישון טוב בלילה. אני בפירוש אזרח מודאג. השאלה שלכם היתה במקומה”.

הגופה המשיכה לנשום

למזרחי, 61, איש חד לשון וחד מחשבה, יש תשובה ברורה מדוע הצטרף למפלגת העבודה: היא נראית לו כיום, בהנהגת שלי יחימוביץ’, בית פוליטי אמיתי. בית עם ערכים ותפיסות עולם שהוא מאמין בהם. בית פוליטי שצריך להרחיב ולהוסיף לו עוד ועוד אנשים טובים, אמיתיים כלשונו, שאכפת להם מהמדינה.

“כבר כמה שנים זה קורה לי שאני קם בבוקר, משפשף עיניים, מעיין בכותרות ורואה מול עיניי את הטיטניק מפליגה בים סוער בלי קברניטים. לחלופין, עם קברניטים שמנגנים בכינורות רגע לפני ההתרסקות וצריך להיות לידם כדי להזיז את המפלצת הזאת שתי מעלות לכאן או לכאן – לפני שכולנו נעלה איתה על שרטון.

“עכשיו תביטו בעצמכם על המפה הפוליטית ועל תהליך הייצור של חלק מהמנהיגים הלא אחראיים, ותשאלו את עצמכם: מה האלטרנטיבה האמיתית? הליכוד האנטי-חברתי עם החוקים האנטי-דמוקרטיים של חלק מחבריו? קדימה עם רשימת בעלי התיקים וההרשעות והחיבוק החם של עומרי שרון, חיים רמון ודומיהם? ליברמן והימין הקיצוני שמרחיקים אותנו מהסיכוי, אפילו הקלוש, שפעם יהיה כאן שלום? או מפלגות החרדים שהולכות ומקצינות ומנסות לקבוע לנו את איכות החיים?”

– כלומר, העבודה מבחינתך היא התקווה הגדולה?

“נכון, לפחות מאז שאהוד ברק והעריקים האחרים נטשו את המפלגה לפני כשנה. היא היתה כבר גוויה, אבל המוניטור סימן שהגופה עדיין נושמת. המוניטור סימן שנשארו בה עדיין אנשים טובים; שיכול להיות לה סטארט אפ אדיר; שהמפלגה
התנקתה מתהליכים שטישטשו את הערכים שלה. שזה הזמן לשקם אותה מההריסות”.

מי נמנה עם האנשים האלה, שאלנו את מזרחי, והוא ירה את שמות אנשי העסקים אראל מרגלית ומשה גאון, רות חשין ואחרים. לפני כשנה הם פנו אליו בהצעה להצטרף לטקס השקת הקבוצה החדשה שלהם בעבודה והוא נענה והתחיל להשתתף בישיבות של המפלגה. כשיחימוביץ’ ניצחה בבחירות הפנימיות ונבחרה ליושבת הראש החדשה של העבודה, היא הזמינה אותו לפגישה ראשונה. היא ידעה שמדובר באדם איכותי וראתה בו בפוטנציה שחקן רכש מצוין.

“יחימוביץ’ ביקשה לברר אם יש לי כוונות להתמודד על מקום בכנסת ואם אסכים לצאת לדרך הארוכה של הפריימריז. אמרתי לה, תני לי לחשוב. התלבטתי, שקלתי, ובסוף קיבלתי החלטה: אני הולך לעבוד קשה ולהתמודד על זה. אני קופץ לבריכה הפוליטית בתקווה שעוד טובים וראויים יקפצו אליה. אני מקווה שהמחנה הזה של החברתיים ושומרי החוק יגדל גם במפלגות יריבות”.

– הכרת את יחימוביץ’ קודם לכן?

“אני עוקב אחריה עוד מהימים שהיא היתה בתקשורת. עקבתי אחרי תפיסת העולם שלה, החברתית וזו של שלטון החוק וטוהר השלטון, ואני באותו המקום. היא הניפה את הדגל הזה באופן עקבי ואמרתי לעצמי: היא יסודית, יש לה חוט שידרה, היא לא תהיה לפי הערכתי מנהיגה אלסטית כקודמיה. היא לא תסכים להפוך את תת-התרבות לתרבות של המדינה”.

“תתפלאו, אני מעדיף חינוך”

נניח, אמרנו למשה מזרחי, שאתה מפלס לעצמך דרך לכנסת. לאן אתה נושא את עיניך בפעילותה? היכן תרצה להשתלב?

מזרחי הציע לנו להניח לו לצוד את הדב ורק אחר כך, אם יצליח במשימה, לשאול על חלוקת העור. “אתם רצים מהר מדי”, אמר, “אתם צריכים לעצור”.

בכל זאת, התעקשנו, אתה בכנסת, יש לך כרטיס ביקור פוליטי, היכן נמצא אותך בבית המחוקקים? מה העדיפות הראשונה שלך?

מזרחי ללא היסוס: “בוועדת החינוך”.

– חינוך?

“אני מנחש מה חשבתם שהתשובה שלי תהיה: ועדת החוקה או ועדת הפנים. אז לא, מצטער – חינוך, חינוך, חינוך. זו בעיניי הבעיה הגדולה של מדינת ישראל”.

את מזרחי מקוממת, למשל, תופעת הגזענות שהמערכת אינה מצליחה למגר. “אשתי הפנתה אותי לאיזו תוכנית של אייל גולן, שהופיעה בה זמרת ערבייה ישראלית ששמה נסרין. היא שרה את ‘כשהלב בוכה’, שאם אני זוכר משולבים בו חלקי תפילה יהודית, ‘שמע ישראל אלוקיי’ וכו’. אשתי ראתה את זה ואמרה לי: תשמע, נסרין בעצמה בכתה מהמילים כשהיא שרה את זה בצורה כל כך מרגשת, בלתי רגילה ממש. וכך גם השופטים.

“ואז אני נכנס ליו-טיוב לראות את זה בעצמי ונדהם מהפוסטים הגזעניים שהופיעו למטה. מה להגיד לכם, נחרדתי. התביישתי. מאות פוסטים מהרמה הכי מחפירה שאפשר להעלות על הדעת והכל כי הזמרת הזאת ערבייה. הכל משום שזמרת ערבייה העזה לשיר ‘שמע ישראל’. איך הגענו למקום המטורף הזה, אני שואל, וזה רק סיפור אחד שמוביל אותי לחינוך”.

את שורשי הגזענות בחברה הישראלית זיהה מזרחי כבר באמצע שנות ה-90 כששירת כמפקד מרחב יהודה של המשטרה. כבר אז היו שם אירועים קשים ודרמטיים שהוא מתקשה לשכוח. אחד מהם הוא מכנה מאז “תסמונת עמרם מצנע”.

“מצנע הוא אדם ישר, הגון וערכי”, הוא אומר, “וכאלוף הפיקוד ‘חטא’ בכך שהעז לגנות רצח של ערבים פלשתינים בידי מתנחלים. זה קרה הרבה לפני כניסתי לתפקיד, והאמירה שלו כי מדובר ב’מעשה נבלה’ גרמה לביקורת עליו מצד אלה שאינם מכירים בישראל כמדינת חוק. של מי שכל דאלים גבר אצלם, שהכל לכאורה מותר להם, ששלום אינו בלקסיקון שלהם. האמירה הזאת רדפה אחרי מצנע בהמשך הדרך הצבאית, ולהערכתי קיצרה אותה”.

מזרחי אומר שלציבור אין הרבה מידע על מה שמתרחש במזרח הפרוע. “יש חוק במדינה, אבל הוא לא הגיע לצערי ליהודה ושומרון. אנחנו לא יכולים להיות ‘הם’, אותם מרצחים ללא הבחנה של תינוקות, ילדים, נשים וזקנים; אנחנו לא יכולים לאבד צלם אנוש. במקום להילחם בעשבים השוטים של המתנחלים; במקום לעקור אותם מהשורש – הניחו להם לפרוק כל עול. זה הגיע למקומות בלתי נתפסים ממש”.

– תן לנו דוגמה אחת?

“בעת שכיהנתי כמפקד מרחב יהודה תפס מתנחל את אחד התושבים הערבים מדרום חברון, כפת אותו ללא סיבה בידיו וברגליו ודפק לו להנאתו כדור בראש. רצח פר-אקסלנס. טיפלתי באירוע הזה כמו בכל רצח רגיל, בדקתי עם אנשיי את התיק והגעתי למסקנה אחת: רצח בכוונת תחילה. לא הגנה עצמית ולא בטיח.

“או אז התחילו הלחצים הפוליטיים מלמעלה על הצבא ומשם עלי, בניסיון לחלץ את היורה מעבירת הרצח. בכיר מאוד באוגדה, שנפטר בינתיים ולכן איני מציין את שמו, טילפן אלי באחד הימים הביתה וביקש פרטים. מסרתי לו הכל. ציפיתי שיאמר לי אוי, זה נורא, זה מצמרר, זה מחריד – אבל הקצין הבכיר אותת לי שהוא מדבר מגרונם של אחרים.

“‘תגיד’, הוא שאל אותי ברצינות, ‘למה צריך ללכת כאן עד הקצה של רצח? למה אי אפשר לרכך את העבירה? למה אי אפשר לגמור את זה אחרת, למשל בהריגה מתוך הגנה עצמית?’

“שמעתי את הדברים ונדהמתי. אמרתי לו: ‘שלילי, שלילי, שלילי. לא בא בחשבון. במקום שממנו הגעתי לכאן אין הגדרה אחרת למעשה הנתעב הזה. רצח הוא רצח הוא רצח, וזה צריך להיות ברור לכולם. לא אשנה את דעתי גם אם כולם יעמדו על הראש ויכשכשו בזנב”.

– מה היתה תגובתו?

“הוא היה נבוך מהנחרצות שלי. הוא היה צריך לדווח על כך לגורמים שפנו אליו והיה לדעתי במצוקה. תזכרו שבאותה תקופה לא היה קיים עדיין מחוז ש”י של המשטרה והיינו כפופים לצבא. אלוף הפיקוד ומפקדי האוגדה היו הריבון בשטח. הפוליטיקאים פנו אליהם ולא אלי, והיה קושי להדוף אותם”.

– המתנחל הואשם והורשע ברצח?

“בוודאי. הלכנו עם זה עד הסוף”.

רבין נכנע ללחצים

כשברוך גולדשטיין ביצע את הטבח שלו בעשרות מתפללים ערבים במערת המכפלה, משה מזרחי עדיין כיהן כמפקד מרחב יהודה. הוא זוכר מה קרה לפני הטבח ואחריו; הוא זוכר היטב את הרמטכ”ל דאז, אהוד ברק, מציג את האירוע הזה כרעם ביום בהיר – כלומר, הכל בא לנו בהפתעה.

מזרחי באירוניה דקה: “העדתי בוועדת החקירה בראשות השופט שמגר על מה שקרה ואמרתי שלא היה רעם ולא היה יום בהיר. הימים היו מעוננים והיה צפוי גשם. למתנחלים היה כבר אז כוח פוליטי גדול ולא העזו להתעסק איתם.

“למשטרה היו אמצעים דלים להרתעה ולהשלטת סדר – ממש צחוק מהעבודה: בתחנת חברון, לדוגמה, שחלשה על מרחב בגודל של מחוז, היו 48 שוטרים בלבד, חלקם מקומיים, וזה כלל נהגים, יומנאים ואחרים. במצב הזה של אפס הרתעה – או כפי שהתבטא המפכ”ל רפי פלד בכנסת: ‘מראית עין של חוק’ – שום דבר לא היה יכול כבר להפתיע”.

מזרחי אומר כי באקלים הזה צמחו התופעות של אי אכיפת החוק והקמת המאחזים הבלתי חוקיים. “הייתי שם בזמן אמת ואני אומר בעצב שלרבין ניתנה הזדמנות להציל את שלטון החוק בשטחים והוא לא ניצל אותה. הוא היה יכול לחולל מהפך גדול. הוא חזר בו ברגע האחרון”.

– אתה מדבר על עקירת המשפחות מתל רומיידה?

“נכון. זה קרה כמה ימים אחרי הטבח במערת המכפלה כשצילה של ועדת החקירה הממלכתית ריחף באוויר. דני יתום היה אז אלוף הפיקוד וערב אחד הוא מתקשר אלי ואומר: ‘מזרחי, תשאיר את כל האנשים שלך בכוננות. שאף אחד לא ייצא היום הביתה. אל תשחרר בלילה איש מהכוח שלך’.

“הבנתי שאחרי הרצח יש היערכות למעין פעולת תגמול במרכאות ושהיעד שנקבע הוא פינוי כמה משפחות שנאחזו בתל רומיידה בחברון. זה היה יעד ראוי: כוח של יותר מפלוגה ישב ושמר שם על כמה משפחות שהתנחלו בלב שכונה ערבית והפכו לבעיה בטחונית. החיילים היו צריכים להקים מעין יעד מבוצר מסביב לקרוואנים הבלתי חוקיים, לאבטח את צירי התנועה אליהם, לצאת לסיורים מסביב – להיות מרותקים לאנשים האלה 24 שעות ביממה. טירוף מוחלט שעלה למדינה כסף רב.

“עכשיו החליט ראש הממשלה, בלחץ הצבא, לעשות סוף לשערורייה. אבל ברגע האחרון, בלחץ תרחישי האימה של מה יקרה אם צה”ל יממש את התוכנית, בוטל המבצע. למה אני מספר לכם זאת? כי רבין החמיץ לצערי הזדמנות לגדוע את יד הבריונים והמתפרעים אחת ולתמיד. במקום רוח גבית למינהל האזרחי, לצבא ולמשטרה, נשבה אז רוח של כניעה למפרי החוק. מגרון של השנה האחרונה צמחה בעצם בערוגות של אותה התקופה”.

– כיצד התנהל אלוף הפיקוד דני יתום באותם ימים?

“נערך לאפשרות של ועדת חקירה. אני זוכר לילה אחד במוצאי שבת שבו אני מקבל פתאום טלפון בחצות, שואל מנומנם ‘מי זה’ ושומע את אלוף הפיקוד על הקו. ‘מזרחי’, הוא אומר לי, ‘איך אתה מגדיר את מערכת היחסים ביני לבינך?’

“הייתי מופתע מהשאלה. ‘תגיד’, אמרתי, ‘מה אתה שואל אותי את השאלה הזאת בחצות?’ עוד לפני שהוא הספיק להשיב לי משפט סתמי, נפל לי האסימון: ועדת החקירה עמדה בפתח. מתחיל גיוס עורכי הדין והכנת קווי ההגנה. הוא כנראה הביא בחשבון שיקראו לו להעיד”.

– מה השבת לו?

“הוא קיבל תשובה קצרה במישור הפורמלי משפטי. התרשמתי שהיה מאוד מרוצה ממנה”.

הנחתה של אסף חפץ

השירות במשטרת מרחב יהודה נצרב חזק בבשרו של מזרחי, עד שזה הגיע למסקנה כי עשה די והותר בתחום החקירות. הוא מונה למפקד המכללה לקצינים בכירים, התחיל עם חניכיו לבנות מודל ניסיוני של שיטור קהילתי ולא הספיק להשלימו. המפכ”ל דאז, אסף חפץ, הזמין אותו לפגישה.

“משה”, אמר לו חפץ, “אני מבקש להחזיר אותך לחקירות. אני רוצה שתיקח לידיך את היחידה הארצית לחקירת פשעים חמורים (יח”פ) ותבנה אותה מחדש. אני מבקש שתהפוך אותה לחוד החנית של המלחמה בפשיעה הרוסית. זה מאוד חשוב מבחינתי”.

– מה השבת לו?

“לא בא בחשבון”, אמרתי, “אני לא רוצה יותר לעסוק בחקירות”.

כאן יורה מזרחי עקיצה לליברמנים למיניהם. “בניגוד לאגדות כאילו אני המצאתי את הנושא הזה של המלחמה בפשע המאורגן הרוסי, האיש שעשה זאת היה חפץ. איש האג”ם הלוחמני הזה, שאהב אותנו רזים ולוחמים, ואני לא אומר זאת בציניות, ראה בכך, בצדק, משימה לאומית. הוא נשען על ממצאי ועדה בראשות ניצב יעקב גנות, שהעריכה את הסכנות של זרימת עבריינים כבדים לארץ ממדינות חבר העמים, וראה באנשי הפשע האלה איום אסטרטגי למדינה. היום ברור לכולם שהוא לא טעה”.

מזרחי התלבט כמה ימים ובסוף ראה בבקשת המפכ”ל אתגר גדול. “השאלה היתה איך הופכים יחידת חקירות רגילה ליחידה שעיקר עבודתה הוא חשיפה ואיסוף חומר מודיעיני וראייתי בדרכים יצירתיות. זה לא היה פשוט כי בדרך היינו צריכים לגייס עשרות דוברי רוסית, לבנות מסננת לסיכול חדירת אנשים מסוכנים ולא אמינים – נושא שבו נכשלתי לצערי; להקים מבנה מיוחד דו-זרועי שבו זרוע החקירות היא הקטנה וזרוע החשיפה היא הגדולה, ולסמן את היעדים המסוכנים באמת למדינה”.

– אתה זה שקבע כי שם היחידה החדשה יהיה יאחב”ל?

“נכון, כי בפועל הקמנו יחידת חשיפה ארצית לחקירות בינלאומיות וזה השם המתבקש עם הא’ של ‘הארצית’. הלכתי עם הסיפור הזה לראש אגף החקירות דאז, ניצב סנדו מזור, בדקנו יחד את תמונת המצב ויצאנו לסיור לימודי מקצועי במוסקבה ובאוקראינה. זה היה בתקופת ילצין והמארחים קיבלו אותנו מאוד יפה. הם הכירו היטב את הפיגורות שהזכרנו, דיברו חופשי, הסכימו לעזור לנו ולשתף פעולה”.

– ואז הבנתם עם מי באמת יש לכם עסק?

“הבנו? נחרדנו. הם תיארו את עוצמת חדירת הפשע המאורגן לשלטון, לעולם העסקים, לכלכלה, לביטחון ולבנקים. הם דיברו על אנשי הפשע המאוד מסוימים והמאוד מסוכנים בצווארון לבן שנחזים לאנשי עסקים לגיטימיים; על כמה בעלי הון שהפכו לקונגלומרטים; על מפלצות פשע שהשתלטו על מפעלים שהיו של המדינה והופרטו; על הליך צמיחת חלק מהאוליגרכים חסרי המעצורים”.

– מה החריד אתכם במיוחד?

“לקחו אותנו לראות את לוחות ההנצחה של לוחמי אחת היחידות הלוחמות בפשע המאורגן. להכיר את האתר לזכר מי שיד המאפיה השיגה אותם. או אז שמענו סיפורי אימים שבאמת החרידו אותנו. המארחים נפתחו קצת ודיברו על כך שאינם מסוגלים לנהל חקירות, לחשוף בכירי שלטון, להילחם ביעדים האמיתיים. עומדים מולם כוחות אדירים, הם הסבירו, ואני הבנתי אותם כשהתחלתי עם אנשיי לסגור על איש הפשע המאורגן הרוסי, גרגורי לרנר. האיש שהתנחל פתאום בארץ היה בית הספר שלנו”.

מכבסת המיליארדים

כשמזרחי סימן את לרנר כיעד מרכזי ויצא להסתערות עליו – הוא ידע שמדובר באיש מאפיה מסוכן, שקונה כוח בכסף; הוא ידע שעל פי כל הערכות, הוברחו מרוסיה לחצי הכדור המערבי כ-100 מיליארדי דולרים; הוא ידע שנתח גדול מהם הגיע לישראל.

“אם תבדקו פעם מה קרה באותה תקופה, תגלו שיתרות המטבע של המדינה צמחו אז לשמיים. הלרנרים למיניהם פשוט חיפשו מקלט להרבה מאוד כסף שהיה ברשותם, לפי אחת ההערכות בין 10 ל-15 מיליארד שעברו בטרנזיט, ומצאו אותו בישראל. שום דבר מעבר לזה לא עניין אותם. היינו מכבסה גדולה בלי כלים ואמצעים לסגור אותה: לא היתה עדיין החקיקה נגד הלבנת הון; לא היה קיים חוק ארגוני הפשיעה – שני הכלים החשובים האלה למלחמה בפשע המאורגן – יצאנו לקרב הזה עם אפס אמצעים”.

– מה עשיתם עם הכספים שתפסתם אז?

“נו, מה? שיחררנו מאות מיליוני דולרים. סכומים שיכלו לפתור למדינה הרבה בעיות. הכרתי את הפושעים, הגנבים והמבריחים הכבדים, אבל הידיים שלנו היו קשורות. ישראל היתה אז גן עדן לפושעים מכל העולם בכלל ומרוסיה בפרט. הסיפור של לרנר יכול להמחיש זאת”.

לרנר הגיע לארץ עני ואביון לכאורה לצורך “היכרות”, חזר לרוסיה, עשה שיעורי בית, הזרים סכומי עתק למכבסה בארץ ואחרי שהיה עצור בשווייץ ושוחרר – נחת שוב בישראל והיה תחת עיניה הפקוחות של המשטרה.

“כשאיש העסקים הזה הגיע אלינו, הוא רכש באשקלון מתחם שלם של וילות, לטובתו ולטובת עוזריו ובני משפחתו, ובנה לעצמו מעין יעד מבוצר. הוא היה יוצא עם המכונית שלו כמו ראש הממשלה – אתם יודעים: רכב מלפנים ורכב מאחור, שומרים צמודים ומה לא; עצרו למענו את התנועה; הוא רכש משרדים מפוארים בתל אביב; הוציא ברושורים, תרם כספים למחלקות שונות, קיבל מכתבי תודה והפך ליקירם של כמה פוליטיקאים.

“זה היה מודל קלאסי של פשע מאורגן שממנו פחדנו פחד מוות: אחד שלאט לאט חודר למערכות השלטון, מנסה לקנות בנק, מאיים לחדור למערכת האכיפה. לרנר היה בדרך להשתלטות הזאת וממש ברגע האחרון – נחסם. תזכרו מי היו השרים וחברי הכנסת שהגנו עליו ורדפו אותי ואת המשטרה בפרשה הזאת, שהסתיימה בכמה הודאות שלו במעשי הונאה כבדים ובשליחתו לכלא – ותבינו על מה אני מדבר”.

נזכרנו בשניים מהם: השרים אביגדור ליברמן וסופה לנדבר.

מזרחי: “אתם אמרתם”.