בשבוע שעבר, עם גל הזעם והביקורת הציבורית שליוותה את הפוליטיקה של הסכמים סודיים באפלוליותו של אישון לילה, נסתם הגולל על האפשרות שמפלגת העבודה תצטרף לממשלה בראשות נתניהו. אם בתחילת השבוע הקודם עוד היו מי מקברניטי המפלגה שתיכננו להיות קול שני לנתניהו, יש לקוות שהפנימו את חרפת התרגיל האופורטוניסטי של מופז וכי הבינו שקול שני לנתניהו הוא קול חרישי מנשוא. עוד יש לקוות כי גל התמיכה במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ’ רק יוסיף ויגדל, כך שמועמדותה לראשות ממשלה תהיה לגיטימית וסבירה יותר בעיני הציבור הרחב.
אין ספק כי בזמן ש״קדימה״ הובילה את האופוזיציה ועשתה זאת בעיקר דרך הנושא המדיני-ביטחוני, היה נוח ואף נכון למפלגת העבודה להניף את הדגל החברתי-כלכלי. אמנם כשנשאלה בנושאים מדיניים, הצהירה על דבקותה בפרמטרים הכלליים והראויים של הנשיא לשעבר קלינטון, אולם ככלל העדיפה להישאר פסיבית בתחום זה. כך אמנם הרגיזה רבים מתומכיה המסורתיים, אך כך גם גייסה מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ תמיכה ציבורית משמעותית. כך יכולה היתה להינשא על גלי המחאה של הקיץ שעבר ולהיתפס כאלטרנטיבה שלטונית משמעותית, גם כשברשותה רק שמונה נציגים בכנסת. לאחר הצטרפותו המפתיעה של שאול מופז לקואליציית נתניהו בשבוע שעבר, השתנו שני גורמים חשובים בדינמיקה הפוליטית.
ראשית, קדימה כבר לא תהיה לעומתית כלפי הממשלה בנושא המדיני, אלא תתאפיין במאמצים לאתרג את נתניהו ולהכשיר את שקר ה״אין פרטנר״ שרקח שר הביטחון, בזמן שתסתור את עצמה כשתדבר על החשיבות של משא ומתן מדיני (והרי התחייבות הקואליציה החדשה להתקדמות בערוץ הפלסטיני מניחה מראש את קיומו של פרטנר עמו ניתן יהיה לפרוע את ההתחייבות הזאת). שנית, נפלה אחריות לאומית גדולה לחיקה של ח״כ שלי יחימוביץ, כאשר מונתה לראשות האופוזיציה.
נדמה כי שני השינויים הללו מחייבים גם תמורה בהתנהלותה של סיעת העבודה והעומדת בראשה. עם עמידתה בראשות האופוזיציה וכשקדימה מוצפנת באחורי הממשלה, אין מנוס מלהרחיב את הביקורת גם כנגד הקיפאון המדיני. כל מי שעוקב אחר הקיפאון המתמשך שלא מקנה למליוני פלסטינים שום אופק לעצמאות לאומית, לצד העמקת השליטה האזרחית-צבאית של ישראל בעומקי הגדה המערבית עם יישובים יהודיים חדשים ויישובים קיימים מתרחבים, מבין כי המאבק הלאומי הפלסטיני עלול לקחת תפנית חדה ובלתי צפויה. מעבר לאפשרות הקיימת, גם אם בסבירות נמוכה, להתלקחות אלימה בשטח, המאבק הפלסטיני עלול להפוך בכל רגע למאבק עממי נרחב למען זכויות אזרח שוות במדינה דו לאומית. אין ציונות בלי צדק וסולידריות חברתית בסיסית, אך גם אם תהיה מדינת רווחה מתקדמת ביותר – לא יוכל החזון הציוני להתקיים במדינה ללא רוב יהודי שמדכאת לעד את תושביה הפלסטינים או לחילופין שתעניק להם זכויות אזרח שוות תחת השם הזמני של מדינת ישראסטין.
בועידה האידאולוגית הארצית שערכה מפלגת העבודה לפני מספר שבועות, הוצעה מדיניות כלפי שני תרחישים מרכזיים אפשריים, שיכולה לשמש לה כבסיס לביקורת מדינית אפקטיבית. התרחיש החיובי למדינת ישראל הוא פתיחה במשא ומתן רציני עם אש״פ, גם אם זה בלתי סביר תחת הנהגתם של ליברמן, ברק, נתניהו ומופז. בתרחיש זה, מחובתה של האופוזיציה להזהיר כי שיחות מדיניות שלא תתבססנה על הקו הירוק תוך כדי עמידה על חילופי שטחים מוסכמים, נידונות לכישלון מראש. אם תמרח הממשלה את הזמן בשיחות מדיניות אשר ידחו מראש את מתווה הנשיא קלינטון מ-2000, יוזמת השלום הערבית מ-2002, או תהליך אנאפוליס שהוביל אהוד אולמרט ב-2008, הרי ששיחות אלה יפגעו קשות בחוסן הלאומי של ישראל וביכולת שלה ושל אש״פ להיכנס שוב בעתיד למו״מ שישים קץ לסכסוך על-בסיס הפתרון של שתי מדינות לשני עמים.
בעוד שהתרחיש החיובי עוסק בהתאמת הקו הירוק מ-67 למציאות שבשטח ב-2012, בתרחיש השני לא ניתן לקיים משא ומתן לסיום הסכסוך ויש לקבוע בו את הקווים האדומים לנושא המדיני. בתרחיש בו לא יתקיים מו״מ רציני, בין אם משום שממשלת ישראל תדחה אותו כפי שעושה נתניהו, ובין אם יחולו שינויים פוליטיים-חברתיים מרחיקי לכת בצד הפלסטיני והחמאס או פלג קיצוני אחר ישתלט על הגדה כמו על עזה, יש עדיין להקפיד על מדיניות אחראית. מדיניות שכזו תבטיח שפתרון שתי המדינות יוסיף להיות ישים, לכשתקום ממשלה מתונה יותר בצד הישראלי ו/או הפלסטיני. שימור פתרון שתי המדינות יתאפשר רק כשתחדל הממשלה לתת יד ותקציבים גדולים להרחבת יישובים יהודיים בעומק השטחים ממזרח לירושלים ותעדיף להשקיע בפיתוח הגליל בצפון והנגב בדרום. ייתכן וניתן לשקול מחדש פינוי יישובים באופן חד-צדדי ליצירת גבול נוח יותר לשמירה, עד שייקבע הגבול הסופי במשא ומתן. אולם זה יתאפשר אך ורק אם יופקד על קו אדום נוסף בדמות הלקחים מפינוי יישובי גוש קטיף ב-2005, ובעיקר על הסגת כוחות צה״ל מהשטח בתנאי בל-יעבור שאלה יוחלפו בהדרגה בכוח שלישי מוסכם.
עם כניסתה של קדימה למושב האחורי בממשלת נתניהו, אין למפלגת העבודה עוד את המותרות לבקר את הממשלה באופן פעיל בנושאים חברתיים-כלכליים בלבד. כאשר תוביל את האופוזיציה לקיפאון המדיני על-בסיס שני תרחישים אפשריים אלה, לא רק שתנהג באחריות הלאומית המתבקשת בעת הנוכחית, אלא שגם תגדיל את סיכוייה להחליף את השלטון בבוא העת ולהנהיג בהתאם לקווי יסוד ירוקים ואדומים אלה.
טל הריס הוא יו״ר המשמרת הצעירה ברעננה ומנכ״ל תנועת קול אחד לקידום פתרון שתי המדינות
תאריך פרסום:15/05/2012