ההפליה והגזענות בחברה הישראלית כלפי האתיופים עלולה להיות מסוכנת, ולהוביל את הקהילה המפוארת והערכית של האתיופים למרי אזרחי. האתיופים חשים כעס עצום כלפי החברה הישראלית והממסד הישראלי, בגלל שיש בישראל רבים שמערערים על יהדותם ומפלים את האתיופים בגלל צבע עורם. מצבה של הקהילה האתיופית הוא מצב חמור, כאשר הם סובלים גם ממצב סוציו-אקונומי חמור וקשייה קליטה, וגם מתמודדים עם תופעות של אפליה וגזענות. בהרבה אופנים מצבם של האתיופים מזכיר את מצבם של עדות המזרח בשנות ה-70, ואם לא נתעורר מהר אז הקרע בינם לבין החברה הישראלית עלול להעמיק ולהוביל למרי אזרחי.
המחוזות הקשים מסוף שנות ה-70 של הפנתרים השחורים שנלחמו נגד הממסד עלולים לחזור שוב בקיץ הקרוב, כי נראה שהמדינה לא למדה את הלקח מהמרי האזרחי של עדות המזרח. האפליה הקשה כנגד הקהילה האתיופית נמשכת, וכל עוד לא נעשה כלום כדי לתקן את האפליה והגזענות שקיימת בתרבות הישראלית האתיופים ימשיכו להרגיש מנוקרים, והם עלולים לאבד את האמון שלהם במדינה. כבר למעלה מחודש האתיופים יושבים באוהל המחאה שלהם ליד בית ראש ממשלה, כשהם זוכים להתעלמות מוחלטת מהממסד ומהתקשורת, ועכשיו נעשה גם ניסיון להשתיק אותם בכוח ולפרק את אוהל המחאה שלהם. בית המשפט העליון אמור להחליט האם “לפנות” את אוהל המחאה של האתיופים, אבל כולנו צריכים לזכור שהפינוי של החבורה שיושבת באוהל לא יפתור את הבעיה, אלא רק יחריף את הניקור כלפי אחת מהקהילות הציוניות והערכיות ביותר בחברה הישראלית.
מדירים את האתיופים
האתיופים לא דורשים “הרבה” מהמדינה ומאזרחי ישראל, והם רק רוצים לקבל מהחברה הישראלית הזדמנות הוגנת להשתלב בחברה. האתיופים הפכו “לעבדים מודרניים” בחברה הישראלית, כאשר למרות שהם נהנים מחופש אזרחי, הם שבויים “בעבדות כלכלית” שאינה מאפשרת להם ליהנות מהחופש הדמוקרטי והפוליטי, שממנו נהנים שאר אזרחי ישראל. האתיופים זוכים לחינוך ברמה ירודה יותר, עובדים בעבודות קשות יותר, ואינם מצליחים להשתלב בחברה הישראלית. המעמד הסוציו-אקונומי של קהילת האתיופים מקשה על האתיופים להשתלב, ובנוסף למאבק הקשה הזה נאלצים האתיופים להיאבק גם בגזענות התרבותית של החברה הישראלית, שעדיין לא השכילה לחבק את הקהילה המיוחדת והערכית הזאת. הקהילה האתיופית תורמת המון לחברה הישראלית הן מבחינה חומרית והן מבחינה ערכית, ובמקום שהחברה הישראלית תחזיר לאתיופים בחיבוק גדול אנחנו מדירים אותם ולא מעניקים להם את העזרה שתאפשר להם השתלבות אמתית בחברה.
קולות מדאיגים
הקולות שעולים מהקהילה האתיופית במאהל המחאה בהחלט מדאיגים, כי הם מבטאים ניקור ייאוש מוחלט מהממסד הישראלי. באותו האופן שבשנות ה-70 המזרחים חשו בצדק שהממסד רודף אותם ופוגע בהם, כך האתיופים מרגישים היום מנוקרים והם לא סומכים על אף אחד בממסד או בפוליטיקה הישראלית. בצדק חשים האתיופים מנוצלים ופגועים, וניתן להבחין מהאופן שבוא הם מדברים שמדובר בקרע בינם לבין החברה הישראלית שיהיה קשה מאוד לאחות. האתיופים משוחחים בכאב על העובדה שיש בחברה הישראלית אנשים שמערערים על היהדות שלהם, מתרעמים על כך שיש גזענות כלפיהם בגלל צבע עורם, וכועסים על כך שהמדינה לא עושה כלום כדי לשנות את המצב. המצב כל כך חמור שהאתיופים איבדו לחלוטין את האמון בממסד ובפוליטיקה הישראלית, והם מסרבים לשחק את המשחק הפוליטי. בניגוד למיעוטים אחרים שהצליחו לשפר קצת את מעמדם באמצעות הפוליטיקה, האתיופים מנותקים מהפוליטיקה ומתקשים להשתלב במהלכים שיקדמו אותם, דבר שמחריף את תחושת הניקור והכאב שלהם. תחושת הניקור הזאת היא מסוכנת והיא עלולה להתפוצץ לכולנו בפרצוף, אם לא נפעל מהר לשלב את הקהילה הזאת במוסדות הפוליטיים והמוסדיים שלנו.
לא לחזור על טעויות העבר
האתיופים הם אנשים רגועים ונחמדים, אבל צריך לזכור שאם נמשיך לרמוס את הזכויות שלהם הם בסופו של דבר הם “יתפוצצו” ויפסיקו להיות נחמדים. האמירה הגזענית של גולדה מאיר שאמרה על המזרחים “הם לא נחמדים”, נאמרה לאחר שזכויות המזרחים נרמסו במשך שנים רבות, וחבל שעכשיו המדינה עושה את אותה טעות ודוחפת את הקהילה האתיופית הערכית שיש בארץ למאבק שיכול להימנע. אם כולנו נחבק עכשיו את האתיופים ונוקיע את ההפליה וחוסר השוויון שממנו נפגעת הקהילה הזאת, אז ניתן יהיה למנוע את המחזות של שנות ה-70.